עו״ד ונוטריון, אבי פרץ
השפעה בלתי הוגנת
בשנת 1998 מגיע לפתחו של בית המשפט תיק רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה דנ"א 1516/95 – להרכב רחב של 7 שופטים בראשותו של המשנה לנשיא השופט ש׳ לוין.
תקציר מקרה- משה (שם בדוי) נפטר ערירי ובצוואתו הוריש סכום גדול לאפרת(שם בדוי) שהייתה המטפלת שלו בחצי שנה האחרונה עד יום מותו. אלעד(שם בדוי) בנו של משה טוען כי אביו, משה, שינה את צוואתו בעקבות השפעה בלתי הוגנת מצידה של אפרת המטפלת.
קודם לכן, בית-המשפט המחוזי הורה על קיום צוואתו של המנוח(משה) שנפטר ערירי, והוריש את רכושו לעותרת(אפרת), שטיפלה במנוח בביתו, כשישה חודשים עד יום מותו.
בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב(אלעד, בנו של משה) לא הוכיח תלות מקיפה ויסודית של המנוח (משה) בעותרת (אפרת) ולפיכך נסיבות המקרה לא הקימו חזקה שבעובדה לקיומם של השפעה בלתי הוגנת של העותרת על המנוח – כלומר צוואתו של משה לא הושפעה בצורה בלתי הוגנת ע״י אפרת. – ולכן הצוואה תקפה.
בית המשפט העליון בפתחו של תיק התמודד עם שני סוגיות משפטיות –
1- כיצד מוגדרת השפעה בלתי הוגנת על המצווה.
2- על מי מוטל נטל ההוכחה אם קוים הפרה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה.
״יש להבחין בין מספר הראיות הנדרש לצורך הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לבין תוכנן של הראיות. ככל שהדברים נוגעים למספר הראיות הנדרש לצורך האמור, הרי שאין די בחשד גרידא לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. כאשר מדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום הצוואה רובץ נטל השכנוע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. נדרשות ראיות משמעותיות, המקימות תשתית סבירה למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זאת נוכח העובדה שמיוחסת לנהנה על-פי הצוואה התנהגות בעלת גוון פסול, גם אם לא פלילי.״
ראשית, קובע בית המשפט העליון כי על המתנגד לקיום הצוואה (אלעד)רובץ נטל השכנוע להוכיח ובתנאי שאין בצוואה פגם צורני.
״אשר לתוכנן של הראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת, הרי שמדובר בדרך-כלל בראיות נסיבתיות. בין השאר, מדובר בראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה, או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה. ראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת, עשויות להספיק לצורך הרמת הנטל הרובץ על המתנגד לקיום הצוואה ואין הכרח בראיות ישירות לעניין זה.״
״מצבו הנפשי והגופני של המנוח בעת עריכת הצוואה היה קשה ביותר, פיזית ונפשית, והוא נאלץ להיעזר בעותרת בכל הקשור לצרכיו הבסיסיים ביותר. מכאן, שהמנוח היה מועד באופן מובהק להשפעת הזולת באותה תקופה.״ בית המשפט מציין ״כי צוואה קודמת שנערכה על-ידי המנוח נפסלה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מחזקת את המסקנה כי המנוח היה מועד בנקל באותה עת להשפעה.״ לעניין זמן ההיכרות של המנוח עם המטפלת סובר בית המשפט ״שבעת עריכת הצוואה הכיר המנוח את העותרת תקופה קצרה בלבד. אמנם אין לשלול על הסף אפשרות, כי גם בתקופה שאינה ארוכה ייקשרו קשרים חמים בין המצווה לבין מי שטיפל בו, וכי המצווה יגמול למי שטיפל בו במסירות בדרך של עשיית צוואה לטובתו. ואולם, אין במקרה דנן מימצא, אשר ניתן לעגן בו קיומם של יחסים כאלה בין המנוח לבין העותרת״.
שופטי בית המשפט העליון מתרשמים כי מצבו הנפשי והגופני של משה היה קשה ביותר בעת כתיבת הצוואה ולכן היה מועד להשפעת הזולת, עוד מוסיפים כי צוואתו הקודמת של משה נפסלה מטעם השפעה בלתי הוגנת היא מחזקת כי המנוח היה מועד בקלות להשפעה.
למעשה פסק דין רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה מהווה תשתית מרכזית וחשובה לעניין טענת השפעת בלתי הוגנת על המצווה – הבאות לידי ביטוי בארבעה מבחני-עזר שמגדיר בית המשפט.
תלות ועצמאות.
תלות וסיוע.
קשרי המצווה עם אחרים.
נסיבות עריכת הצוואה.
אליבא דשופטים א' מצא, מ' חשין וד' ביניש:
״ארבעה "מבחני עזר" עיקריים מסייעים לבית-המשפט בגיבוש מימצא עובדתי בדבר קיומה של תלות של המצווה בנהנה מהצוואה. במסגרת מבחן התלות והעצמאות, שהינו המבחן הבסיסי, בוחן בית-המשפט אם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, ובמיוחד במועד עריכתה, היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. עם זאת, אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית של המצווה תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי תלותו הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו. המבחן השני, שהינו מבחן התלות והסיוע, מתמקד בשאלה אם הקשר שהתקיים בין המצווה לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. המבחן השלישי בוחן את היקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה ואת מידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. לעניין זה אין זה מעלה או מוריד אם הנהנה היה זה שגרם לבידודו של המצווה אם לאו. המבחן האחרון מתמקד בנסיבות עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו. נוסף על מבחנים אלה רשאי בית-המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים.״
Comments