סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן: "החוק") קבע: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"
סעיף 2 לחוק קובע :מי הם היורשים, החלוקה היא כללית , יורשים על פי דין, או זוכים על פי צוואה.
קיימת הבחנה בין קרובי דם של המוריש שהינם היורשים על פי דין, לבין קרובי משפחתו
של המוריש, (קרובי חיתון), כמו למשל הכלה, החתן, הבעל השני של הסבתא, הדוד, אשתו
של הדוד וכן על זה הדרך.
לקבוצה זו קרובי חיתון , אין להם זכות לרשת (אלה אם מדובר בצוואה שמתייחסת אליהם).
אלה לעיתים מצבים שקשה מאוד להשלים ו/או להבין אותם, אך זה לשון החוק. (ומכאן חשיבות המרובה לעריכת צוואה ,פרט לעוד יתרונות מרובים שזה לא המקום לפרטם).
הינה למשל דוגמא:
מוריש שאשתו נפטרה לפניו, ולמוריש בן יחיד אשר נפטר גם לפני המוריש, הבן היה נשוי ללא ילדים, נשאלת השאלה מי הם היורשים?
(במקרה שלא הושארה צוואה) בדוגמא זו למשל הכלה של המוריש לא זכאית לרשת, אין ספק שמצב זה הוא בלתי נסבל, ולא בכדי ועדה ברשות השופט יעקב טירקל מבית המשפט העליון (בדימוס) המליצה במסגרת הצעת חוק דיני ממונות (חלק ירושה), שיש מקום להוסיף קרובי חיתון במקרה של כלה או חתן של המוריש.
במקרה של הדוגמא אשר הצגתי בחיבור זה, היורשים בעיזבון של המוריש הינם אביו ואמו בחלקים שווים (1/2- 1/2 ), והיה והוריו של המוריש חלילה נפטרו ,כי זה עולה מדרגה לסבים ולסבתות, בהנחה של כל הסבים והסבתות בחיים, אזי כל אחד מהם מקבל 1/4 מהעיזבון.
מקרה חריג
אומנם אשתו של המוריש הינה קרובת חיתון על פי ההגדרה, אך מקרה זה הינו חריג, ואכן היא יורשת זאת בהתאם לסעיף 10 (1) לחוק הירושה. "מי שהיה במות המוריש בן-זוגו".
צוואה היא הדרך הבטוחה ביותר לדאוג לחלוקת העיזבון על פי רצונו של המוריש. החוק בישראל מכיר בארבעה סוגים שונים של צוואות, שעל ביצוען מופקד הרשם לענייני ירושה במשרד המשפטים.
צוואה בכתב יד - על פי סעיף 19 לחוק ירושה.
צוואה בפני עדים - על פי סעיף 20 לחוק הירושה.
צוואה בפני רשות - על פי סעיף 22 לחוק הירושה.
צוואה בעל פה - ידועה גם בשם ״שכיב מרע״ - על פי סעיף 23 לחוק הירושה.
טעויות נפוצות בכתיבת הצוואה:
אי חתימה על הצוואה.
אי ציון תאריך.
חוות דעת רפואית לא עדכנית.
עדים לא כשרים.
*אין הכתוב מהווה תחליף לייעוץ משפטי*
Comments